האם ג'ק דורסי הוא הנביא של העידן החדש?
אני רוצה שתעצמו עיניים לרגע ותדמיינו את עולם ההייטק כפי שהכרנו אותו בעשור האחרון. משרדים מעוצבים, פינות ישיבה צבעוניות, אלפי עובדים שמתרוצצים בין פגישות, ובעיקר תחושה של חסינות. אנחנו, "אנשי הטכנולוגיה", היינו המעמד שאי אפשר לגעת בו. ואז הגיע המהלך הדרמטי של ג'ק דורסי, וגרם לי להבין שהמסיבה לא רק נגמרה, אלא שהמארגנים כבר החליפו את המנעולים בדלתות.
ג'ק דורסי, האיש שהקים את טוויטר ומוביל היום את בלוק (Block), עשה מעשה שבעבר היה נחשב להתאבדות תדמיתית או לסימן של מצוקה אנושה. הוא פיטר אלפי עובדים תוך שעות ספורות. אבל הנה הטוויסט שחייב להדיר שינה מעיני כל מי שמתעניין ב AI …. החברה שלו לא בקשיים. היא רווחית. המניה שלו לא צנחה. היא זינקה ב 23!!!
ברוכים הבאים לעידן שבו היעילות האנושית היא כבר לא המטרה, אלא המכשול.
כשהמסכה מוסרת: זה לא תיקון פוסט קורונה, זו החלפה
במשך שנתיים האכלנו את עצנו בסיפורים נוחים. אמרו לנו שגלי הפיטורים הגדולים של 2023 הם "תיקון" לגיוסי היתר של תקופת הקורונה. סיפרו לנו על אינפלציה, על ריביות עולות, על צורך ב"התייעלות". האמנו לזה כי זה הרגיש זמני. חשבנו שהשוק פשוט עושה דיאטה קלה לפני שהוא חוזר למסלול.
אבל דורסי הסיר את המסכה הזאת בתנועה אחת חדה. המהלך של בלוק הוא לא סבב פיטורים רגיל. הוא לא מחכה למיתון כדי להצטמצם, הוא בונה מראש חברה מסוג חדש. כזו שבה המעמד הבינוני של ההייטק – אותם אלפי עובדים שמנהלים, מנתחים, כותבים קוד ומעניקים שירות, פשוט לא נחוץ יותר בגרסתו האנושית.
השוק כבר לא מתגמל חברות על פי כמות האנשים שהן מעסיקות כ"סמל סטטוס".
פעם, חברה של 10,000 איש נחשבה לאימפריה. היום, היא נחשבת לדינוזאור כבד ומסורבל שרק מחכה שמישהו יחליף אותו באלגוריתם.
המודל החדש: 10 אנשים ומיליון מעבדים
המספרים שמאחורי האסטרטגיה הזו נשמעים כמעט כמו מדע בדיוני, אבל הם האסטרטגיה העסקית הריאלית ביותר של 2024 והלאה: חברות של עשרה אנשים ומיליון מעבדים.
תחשבו על זה רגע מהזווית של מנכ"ל או של חבר דירקטוריון. יש לך עובד אנושי. הוא צריך חופשות, הוא חולה לפעמים, הוא דורש אופציות, יש לו רגשות, והוא מוגבל בשעות העבודה שלו. מנגד, יש לך מודל שפה גדול, בוטים אבחנתיים וסוכני AI אוטונומיים. הם לא צריכים לישון, הם לא מבקשים העלאה, והם כותבים את הקוד של עצמם.
במציאות הזו, "הקוד כותב את עצמו" היא לא רק אמירה טכנולוגית, היא מכת מוות למודל התעסוקה הקלאסי. כשאנליסטים הופכים לבוטים שלא זקוקים לימי מחלה, המעמד הבינוני של עולם העבודה מאבד את הנכס הגדול ביותר שלו: הייחודיות של הידע המקצועי.
מדוע הבורסה חוגגת על דמם של המפוטרים?
זה אולי החלק המפחיד ביותר בניתוח המציאות הזו. בעבר, פיטורים המוניים היו סימן לחולשה. הם שידרו לשוק שהחברה נכשלה בחיזוי העתיד או שהיא נגמרת לה התחמושת. היום, התגובה הפוכה לגמרי. המניה של בלוק זינקה כי השוק מבין שהפיטורים האלה הם השקעה בתשתיות העתיד.
הבורסה לא מענישה על פיטורים, היא מתגמלת על "יעילות קיצונית". כשהמשקיעים רואים חברה שמעזה להחליף כוח אדם יקר ואיטי בטכנולוגיית AI זולה ומהירה, הם רואים שולי רווח שמתרחבים עד לאופק. הם רואים חברה שמשוחררת מהכבלים של ניהול אנושי מורכב.
המסר מהבורסה ברור: אנחנו כבר לא מחפשים חברות שמעסיקות אנשים. אנחנו מחפשים חברות שמייצרות כסף עם כמה שפחות "חיכוך אנושי".
מלחמת ה AI נגד המעמד הבינוני – מי נמצא על הכוונת?
חשוב להבין שלא מדובר כאן על פועלי ייצור או על עבודות פיזיות. המלחמה הזו היא על הצווארון הלבן. אלו האנשים שלמדו תארים מתקדמים, שהתמקצעו בבניית מצגות, בניתוח נתונים, בכתיבת דוחות ובניהול פרויקטים.
ה AI לא מחליף את הידיים שלנו, הוא מחליף את היכולת הקוגניטיבית הממוצעת שלנו. אם העבודה שלך מבוססת על עיבוד מידע, על קבלת החלטות לפי חוקים קבועים או על כתיבת קוד סטנדרטי, דורסי כבר מצא לה תחליף.
זה מרגיש אישי כי זה באמת אישי. אנחנו רגילים לחשוב על טכנולוגיה ככלי שעוזר לנו לעבוד טוב יותר. "טייס משנה" (Copilot) הם קוראים לזה. אבל דורסי מראה לנו שהשלב הבא הוא לא טייס משנה, אלא מטוס ללא טייס שבו אנחנו אפילו לא נוסעים.
האם אנחנו בעידן של התייעלות או של החלפה?
יש הבדל תהומי בין השניים. התייעלות אומרת "נעשה יותר עם אותם אנשים". החלפה אומרת "נעשה אותו דבר, אבל בלעדיכם".
מה שקורה בבלוק הוא המעבר החד מהתייעלות להחלפה. כשהשירות לקוחות הופך למודל שפה, זו לא התייעלות של הנציג, זו מחיקה של התפקיד. כשהאנליסטים מוחלפים בבוטים, אין כאן שיפור של יכולות האנליסט האנושי, יש כאן פשוט ייתור שלו.
האמת היא שזה מפחיד. זה מפחיד כי זה קורה מהר, וזה מפחיד כי מי שמוביל את זה הם האנשים שנחשבו לגיבורי התרבות שלנו. ג'ק דורסי הוא לא איש רע במובן הקלאסי, הוא פשוט איש עסקים שרואה את הנולד, והנולד הזה הוא עולם שבו הערך של העבודה האנושית הממוצעת שואף לאפס.
הדינמיקה בחדרי הישיבות: חוסר בושה ככלי עבודה
קיימת נקודה קריטית שאי אפשר להתעלם ממנה: הבושה נעלמה. אם פעם מנכ"ל היה מגמגם כשהוא היה צריך להודיע על פיטורים של עשרה אחוזים מכוח האדם שלו, היום המנכ"לים האלה מגיעים לחדרי הישיבות בגאווה.
הם מדברים על "AI First" , הם מדברים על "מבנה ארגוני רזה", והם מקבלים מחיאות כפיים מהדירקטוריון. חברות ההייטק כבר לא מתביישות לפטר, הן מתביישות להישאר מאחור במרוץ החימוש של ה AI בכל שעה שעוברת, עוד בורד של עוד חברה בינלאומית יושב ומנתח את המהלך של דורסי ושואל: "למה אנחנו עדיין משלמים לכל האנשים האלה? "
האם דורסי הוא הנביא או התליין?
בסופו של דבר, עולה שאלה שמהדהדת בראש של כל מי שעיניו פקוחות: האם דורסי רואה את הנולד, או שהוא פשוט מקריב את הנשמה של החברה שלו לטובת הדו"ח הרבעוני הבא?
התשובה שלי מורכבת. מצד אחד, קשה שלא להעריך את הראייה האסטרטגית שלו. הוא מבין שהעולם השתנה ושמי שלא יבנה את עצמו מחדש על בסיס AI פשוט יחדל מלהתקיים. מצד שני, המחיר האנושי הוא עצום. אנחנו מדברים על פירוק של מעמד שלם, על אובדן של משמעות עבור מיליוני אנשים, ועל ריכוז כוח אדיר בידי מעטים שמחזיקים במעבדים.
אני מאמינה שאנחנו לא בעידן של התייעלות. אנחנו בעידן של הגדרה מחדש של מה זה בכלל אומר להיות עובד. אם אתם עוסקים ב AI אל תסתכלו על זה רק ככלי טכנולוגי מגניב. תסתכלו על זה כעל הכוח שמשנה את המבנה החברתי של העולם שלנו.
ג'ק דורסי ירה את הכדור הראשון. השאלה היא לא אם המלחמה התחילה, אלא איפה אתם תהיו כשהעשן יתפזר. האם תהיו בין העשרה שמנהלים את המיליון, או שתהיו אלו שהמסך שלהם כבה בבוקר בהיר אחד כי הקוד למד לכתוב את עצמו?
המציאות כבר כאן, והיא לא מחכה לאף אחד.
